פסק-דין בתיק ע"א 001919/03

השופט יהושע גרוס, ס"נ - אב"ד

רקע כללי

1.          פסק-דין זה מתייחס לשני ערעורים שהדיון בהם אוחד באשר שניהם מתמקדים בסוגיה משפטית זיהה. שני הערעורים מכוונים כלפי החלטות ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים התשי"ז - 1957 (להלן: "החוק") אשר דחתה את העררים שהגישו המערערים על החלטת המשיבה שלא להכיר בהם כנכים לפי החוק.

2.          המערער בע"א 1918/03, מר דוד שמלי (להלן: "שמלי"), יליד 1930 בבולגריה, גורש בהיותו בן 13 עם משפחתו מהעיר סופיה לוידין שם שוכנה המשפחה בתנאים ירודים ביותר. לפי גירסת שמלי באחד הימים בעת שמיהר לשוב לביתו לפני העוצר, הוא הוכה ע"י שוטרים גרמניים וייתכן בראניקים שהיו כולם במדים, לאחר שזוהה כיהודי. הוא הותקף בראשו, צווארו וגבו ובשל היותו יהודי לא ניתן היה לקבל טיפול רפואי עבורו ובשל כך נותרו בו נכויות לצמיתות.

3.          המערערת בע"א 1919/03, גב' יהודית עוזיאל (להלן: "עוזיאל"), ילידת רוסה שבבולגריה, נאנסה לפי דבריה בהיותה בת 12, עת יצאה מביתה בשעות העוצר. מעשה האונס בוצע בידי נוער בראניקי.

4.          ביסוד שני המקרים הנדונים ניצבה השאלה באם מעשי אלימות ואונס שנעשו ע"י חברי תנועת הנוער הבראניקי נכללים בגדרו של חוק הפיצויים הגרמני, בסעיף 2(1) שבו.

החלטות ועדת העררים

5.          בעררו של שמלי ציינה הועדה כי הוא לא יכול היה לומר בוודאות אם הוכה בידי נוער בראניקי או בידי אנשי רשות. לאחר שמיעת העדויות והראיות נראה כי המכים היו נערים פשיסטיים ולא אנשי רשות ומשום כך אין מעשי האלימות הללו נכנסים לגדר סעיף 2(1) הנ"ל. 

6.          בערר של עוזיאל קבעה הועדה כי היו בעדותה סתירות וגירסאות שונות, אולם מכל פנים דין הערר להידחות שכן מעשה האונס, אם בוצע, בוצע בידי נוער בראניקי ומעשי אלימות כאלה אינם כלולים בסעיף 2(1) הנ"ל.

7.          בהחלטותיה אלה נשענה הועדה על החלטתה בוע 1971/02 בענין צרפתי ואח' שבה נבחנה השאלה באם מעשי אלימות מהם סבלו העוררים מן הנוער הבולגרי הבראניקי נכנסים לגדר סעיף 2(1) לחוק, והמסקנה היתה כי אין הם נכנסים לגדרו של סעיף זה.

באותו ערר נבחנה השאלה של ביצוע מעשי אלימות של לא גרמנים מחוץ לגרמניה. הועדה מפנה לפסק-דינו של השופט חיים כהן בפרשת קלמר נ' הרשות המוסמכת (ע"א 51/73 פ"ד כט(1) 253) הסבור כי אין מניעה להחלת סעיף 2(1) הנ"ל גם על מעשים אלה, אלא שהוא נמנע מעשות כן לאור ההלכה המושרשת בפסיקה הגרמנית. נקודת המוצא של הועדה היא כי כיום " הלכה מושרשת בדין הישראלי ובפסיקה עניפה של ועדות הערר כי מעשי אלימות שנעשו ע"י אנשי רשות של השלטון הבולגרי, היינו מצד חיילים בולגרים, רואים אותם, ככלל, כאילו נעשו כזרוע הארוכה של המשטר הנאצי..". הטעם לכך הוא שעל פי המצב הקיים בתקופת המלחמה הפכה בולגריה לגרורה של גרמניה ויש לראותה כמדינה שפעלה בהשראה גרמנית, בהתאם להסכמים שחלו אז והמפורטים בהחלטתה היסודית של הועדה. מכאן המשיכה הועדה וקבעה כי " אין להרחיב את התחולה מעבר למידה. יש להבחין בין פעולה שלטונית, ע"י נציג מוסמך של השלטון הבולגרי (בדרך כלל החיילים הבולגרים) לבין פעולות ספורדיות, לא ממוסדות ולא מאורגנות, כמעשיהם של הנוער הבולגרי הבראניקי" (סעיף 11 להחלטה).כפי שתואר בהמשך ההחלטה הרי שארגון הבראניק היה ארגון נוער שהוקם ע"י ממשלת בולגריה בשנת 1940. היה זה ארגון אנטישמי שפעל בחסות השלטון הבולגרי, אך לא ניתן לראות בכל פעולה של נער המשתייך לארגון זה כפעולה של זרוע השלטון. רוב רובם של המעשים היו פעולות עצמאיות של הנוער האנטישמי בשל האווירה הכללית ששררה באותה עת באירופה בכלל ובבולגריה בפרט, ומשום כך " גם אם ניתן לומר כי הנוער הבראניקי ראה לעצמו חירות לפרוע ביהודים גם בשל האוירה הכללית ששררה בבולגריה, אין לראות בפעולותיו כפעולות שנעשו כחלק מזרוע השלטון הבולגרי, ולכן הנאצי" (סוף סעיף 11 להחלטה). סיכומו של דבר מסקנת הועדה הינה כי מעשי אלימות שבוצעו ע"י השלטון הבולגרי במישרין, היינו ע"י חיילים בולגרים, נכנס לגדרו של סעיף 2(1) לחוק, ואילו מעשי אלימות שבוצעו ע"י הנוער הבולגרי הבראניקי, אינם נכנסים לגדר סעיף זה שכן אין מדובר בחלק מפעולה ממוסדת של השלטון אלא רק מעשי יוזמה מקומית של יחידים או קבוצות קטנות.

הערעורים

8.          מטעם שמלי נטען כי לא היה מקום להיתפש לאי דיוקים שונים בעדותו כאשר מדובר באירועים שהתרחשו לפני למעלה מ- 60 שנים. במקרה שלו אין מדובר במעשים פרטיים שבוצעו ע"י בני נוער בראניקי, אלא במעשים שנעשו כחלק מפעילות הארגון שמומן, הופעל וקיבל חסות מן השלטון, מה גם שהתוקפים היו לבושים במדי הארגון. לפיכך מדובר במעשי אלימות של חברי ארגון המשמש זרוע ארוכה של המשטר הנאצי בהתאם לאמות המידה שהוגדרו ע"י הועדה בפרשת צרפתי.

מטעם עוזיאל הועלו טענות זיהות.

בהשלמת הטיעונים בכתב נטען בשם שני המערערים כי אמנם בפרשת קלמר הנ"ל החליט בית-המשפט העליון כי עליו ללכת בעקבות פרשנותם של בתי-המשפט הגרמניים, אף שציין כי אין דעתו נוחה מכך, אך בסופו של דבר נדחתה התביעה כי לא הוכח מעשה אלימות. על פי החומר שאליו מפנה ב"כ המערערים ארגון הבראניקים לא היה ארגון של "יחידם בודדים", אלא ארגון בעל הירארכיה ותפקידים מוגדרים שקיבל תמיכה ממשלתית וכל הסממנים שאיפיינו אותו הצביעו על זרוע רשמית.

כמו כן ביקשו המערערים להישען על הוראות הסעיפים 28 ו-43 לחוק.

9.          מנגד טוענת המשיבה כי יש לאמץ את נימוקי ועדת העררים וכי זו פסקה בהתאם לפרשנות בתי-המשפט בגרמניה והלכות בית-משפט העליון. 

ד י ו ן

10.      כפי שציינה הועדה נקודת המוצא שממנה יש לנתח סוגיה זו מצויה בסעיף 2(1) לחוק, שהרי המחלוקת נסבה על השאלה אם האירועים הנדונים באים בגדר סעיף זה אם לאו.

סעיף זה קובע לאמור:

"אמצעי הפעלת כח ואלימות נאציונל סןציאליסטים ייחשבו אמצעי כוח ואלימות שננקטו נגד הנרדפים ממניעי הרדיפה הנזכרים בסעיף 1 (מפאת התנגדות לנאציזם, או מחמת גזע, דת או השקפה) בהוראת או באישור אחת הרשויות או נושאי המשרה ברייך, פקיד מדינה או ישות אחרת, עובד מוסד או קרן של החוק הציבורי, עובד מפלגת הפןעלים הגרמנית הנאציונל סוציאליסטית, או גופים המסונפים אליה או הארגונים המסופחים".